ליאורה אבידן - פורטפוליו

בזמן מלחמת המפרץ, כשהיינו די סגורים בבית יחד עם הילדים, המסכות והניילונים שחסמו את החלון בחדר האטום, דווקא בתקופת הלחץ ההיא, התבשלו כמה תמונות שהן תוצאה של המצוקה.

אני זוכרת שהדבר הנורא ביותר בעיני היה שלא היה לנו "דד ליין" לענין. אישית אני יכולה להתמודד כמעט עם כל דבר - אבל לזמן ידוע מראש.

אי אפשר לצאת החוצה, בסדר. כל ערב מחכים שתבוא האזעקה, או. קיי., כשהיא מגיעה יש את פרץ האדרנלין שנותן לך את כל הכוח שצריך בשביל לזנק מהמיטה, לרוץ לחדר האטום, לדחוף את התינוק לתוך הממ"ט בלי להעיר אותו, להלביש לשני את המסכה עם המפוח, לשים על עצמינו את המסכות, לסגור את הדלת, להדביק עליה את הסלוטייפ - שלנו היה לבן והיה מודפס עליו סאבי סאבי סאבי - בירוק - חנות הבגדים של חבר שסיפק לנו אותו. להרטיב את הסמרטוט באקונומיקה ולחכות לבום שהרעיד את הקירות בזמן שאנחנו עומדים מעל הילדים כדי שאם הקירות ייפלו, הם יפלו עלינו קודם.

אם רק היית יודעת מתי כל זה יגמר - אבל לא ידענו.

הוא אולי מזכיר יותר את יום השואה אבל התחושה של המחנק שליוותה את התקופה ההיא - לזה התכוונתי.

לפני 2008